אנחנו הורים לשלושה ילדים מהמרכז. הבת שלנו הייתה בת 9 כשנפגעה בתאונת דרכים.
אנחנו הורים לשלושה ילדים מהמרכז. הבת שלנו הייתה בת 9 כשנפגעה בתאונת דרכים.
החודשים שאחרי התאונה היו מהתקופות המטלטלות ביותר שחווינו כמשפחה. האשפוז והשיקום נמשכו כחצי שנה, ובמהלכם שנינו הפחתנו משמעותית את העבודה. הבית המשיך להתנהל, אבל במובנים רבים הרגשנו שאנחנו פועלים על אוטומט.
בהתחלה התמקדנו בפגיעה עצמה ובשיקום הפיזי. רצינו לראות אותה חוזרת לעצמה, חוזרת למה שהייתה לפני התאונה.
אבל לאט לאט הבנו שהאתגר הגדול ביותר שלנו נמצא במקום אחר.
הבת שלנו הייתה ילדה רגישה, עדינה ומלאת שמחת חיים. אחרי הפגיעה הופיעו שינויים שלא ציפינו להם. היו התקפי זעם, רגעי בלבול, תגובות שלא הכרנו, ולעיתים גם רגעים שבהם לא זיהתה אותנו כפי שהייתה מזהה בעבר.
כל בני המשפחה הושפעו מזה.
האח הקטן שלה התחיל לפחד ממנה. אחותה הגדולה כעסה עלינו והרגישה שאנחנו "מוותרים לה" יותר מדי. ואנחנו עצמנו ניסינו להבין איך להתמודד עם הילדה שמולנו, שנראתה מוכרת – אבל התנהגה אחרת.
הרגע הקשה ביותר עבורי היה יום אחד שבו היא הסתכלה עליי וצעקה:
"את לא אמא שלי."
והיא באמת האמינה בזה באותו רגע.
אני זוכרת את הכאב, את חוסר האונים ואת התחושה שאיבדנו משהו שלא ידענו איך להחזיר.
בדיעבד, זה היה גם רגע חשוב.
לא בגלל מה שנאמר, אלא בגלל מה שהבנו בעקבותיו.
הבנו שאנחנו נמצאים בתהליך של אבל.
אבל לא על מוות.
אלא על הילדה שהייתה.
כל עוד ניסינו להחזיר אותה למה שהייתה לפני הפגיעה, נשארנו תקועים במאבק מול המציאות. רק כשהעזנו להכיר בכך שהדברים השתנו, התחלנו באמת להתקדם.
בעזרת פסיכולוגית שליוותה אותנו, התחלנו לבנות בבית שפה חדשה.
במקום לומר:
"למה היא כבר לא כמו פעם?"
למדנו לומר:
"זו היא עכשיו, ואנחנו לומדים להכיר אותה מחדש."
המשפט הזה שינה עבורנו הכול.
הוא אפשר לנו לפגוש אותה במקום שבו הייתה, ולא במקום שבו רצינו שתהיה.
גם האחים שלה קיבלו מקום לדבר על הפחדים, הכעסים והבלבול שלהם. הבנו שגם הם עוברים תהליך משלהם וזקוקים להקשבה.
עוד דבר שעזר לנו היה יומן קטן שהתחלנו לנהל.
בכל ערב כתבנו דבר אחד שהצליח באותו יום.
לפעמים זו הייתה שיחה טובה.
לפעמים חיוך.
לפעמים משימה שהשלימה.
לפעמים רק יום שקט יותר.
בהתחלה זה הרגיש כמעט חסר משמעות.
אבל עם הזמן ראינו שהיומן משנה את נקודת המבט שלנו. במקום לחפש כל הזמן מה עדיין לא חזר, התחלנו לראות מה כן מתקדם.
אם היינו יכולים לומר משהו למשפחה שנמצאת עכשיו בתחילת הדרך, היינו אומרים:
תנו מקום לאבל.
גם כשהילד שלכם חי.
גם כשיש תקווה.
גם כשכולם אומרים לכם להיות חזקים.
כי לפעמים צריך קודם להיפרד מהציפיות שהיו, כדי שאפשר יהיה לבנות קשר חדש עם מי שנמצא מולכם היום.
ואולי הדבר החשוב ביותר שלמדנו הוא שלא חייבים להכיר הכול מיד.
לפעמים השיקום הוא גם תהליך של היכרות מחדש.
עם הילד.
עם המשפחה.
ועם עצמנו.