אנחנו משפחה עם ארבעה ילדים, גרים ליד הים. הבן שלנו היה בן 6 כשעבר אירוע ששינה את החיים של כולנו.
הוא טבע בבריכה של חבר.
אנחנו משפחה עם ארבעה ילדים, גרים ליד הים. הבן שלנו היה בן 6 כשעבר אירוע ששינה את החיים של כולנו.
הוא טבע בבריכה של חבר.
למזלנו, הוא ניצל והאשפוז עצמו היה קצר יחסית. אבל מהר מאוד גילינו שההחלמה האמיתית לא הסתיימה כשעזבנו את בית החולים.
היא רק התחילה.
בהתחלה התמקדנו במה שקרה לגוף שלו. אבל עם הזמן הבנו שהקושי הגדול נמצא במקום אחר – בפחד.
הבן שלנו פחד ממים. לא רק מבריכה. לא רק מהים. ממים.
הוא לא הסכים להתקלח. סירב לשטוף ידיים. אפילו גשם גרם לו למצוקה. בלילות היה מתעורר בבהלה, צועק ובוכה מתוך שינה.
גם האחים שלו ניסו להבין מה קרה.
יום אחד אחד מהם שאל:
"הוא יכול למות שוב?"
זו הייתה שאלה ששברה לנו את הלב, אבל גם גרמה לנו להבין כמה האירוע הזה השפיע על כל המשפחה.
הבית כולו היה דרוך. כולנו הלכנו סביב הפחד.
הרגע שהדאיג אותנו במיוחד היה כשהוא התחיל להימנע משתייה.
בהתחלה לא הבנו למה.
ואז גילינו שהוא פשוט לא רצה להגיע למצב שבו יצטרך ללכת לשירותים ולשטוף ידיים אחר כך.
הפחד כבר התחיל לנהל את החיים שלו. ואת שלנו.
במהלך השיקום קיבלנו ליווי שעזר לנו להבין שלא חייבים להילחם בפחד בכוח.
אחת הפסיכולוגיות לימדה אותנו כלי פשוט אך משמעותי: "בחירה בתוך גבולות".
במקום להכריח או לשכנע, נתנו לו לבחור.
דלי או מקלחת. מים חמימים או פושרים. מי יהיה איתו. כמה זמן.
פתאום הייתה לו תחושת שליטה בתוך מצב שהרגיש לו מאיים.
במקביל יצרנו בבית מה שקראנו לו "טקס מים".
לא טיפול.
לא תרגול.
פשוט זמן משחק.
כוסות, קערות, מזיגה, השפרצות קטנות וצחוקים.
בלי לחץ.
בלי מטרות.
בלי ציפיות.
רק חוויה חדשה.
לאט לאט משהו התחיל להשתנות.
הפחד עדיין היה שם, אבל הוא כבר לא היה הדבר היחיד.
הרגע שלא נשכח היה יום אחד שבו הוא ניגש לכיור, פתח את הברז בעצמו ואמר:
"תעמדו לידי."
לא ביקש שנעשה בשבילו.
לא ביקש לכבות.
רק שנעמוד לידו.
עבור מישהו אחר זה אולי נשמע כמו רגע קטן.
עבורנו זו הייתה פריצת דרך ענקית.
זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשנו שהוא מתחיל לחזור להאמין בעצמו.
אם יש דבר אחד שלמדנו מהתקופה הזו, הוא שטראומה לא נעלמת ביום אחד.
ולפעמים היא גם לא נפתרת רק דרך שיחות והסברים.
לפעמים צריך ליצור חוויה חדשה.
כזו שמאפשרת למוח וללב ללמוד שהעולם יכול להרגיש אחרת.
אם היינו יכולים לתת טיפ למשפחה שנמצאת עכשיו בתחילת הדרך, היינו אומרים:
אל תנסו להילחם בפחד.
תנו לו מקום.
אבל במקביל, תמשיכו ליצור הזדמנויות קטנות לחוויות טובות.
לפעמים דווקא דרך משחק, סקרנות ורגעים פשוטים – מתחיל הריפוי האמיתי.