בבית החולים אלי״ן, בין מסדרונות ארוכים לצחוק מתגלגל, ילד אחד מלמד איך שיקום נראה כשעושים אותו עם לב.
במסיבת הפרידה מאסיף, בטקס קטן ומרגש שנערך במחלקה, עמדה גם ענת, אמא שלו, ושיתפה את הצוות בחווייתה, ברגע שנגע בכולם ולא הותיר עין יבשה.
בשעות אחר הצהריים אפשר לשמוע אותו, צחוק של ילד. אסיף מתגלגל במסדרון, מוקף בילדים ובנות שירות שמנסות לעמוד בקצב. מי שהיה פעם פעוט שקט ומפוחד, הפך כאן לילד שמוביל, יוזם ובעיקר מרשה לעצמו להיות ילד.
אסיף הגיע לאלי״ן כפעוט, לאחר שאובחן במום מולד במוח המשפיע על יכולות התנועה שלו, עבר ניתוח ויצא למסלול שיקומי שלא היה ברור לאן יוביל. המשפחה הגיעה עם שאלות ולב כבד, אך מהר מאוד הבינה שהתשובות לא יגיעו במילים, אלא במעשים, בקריאה בשמו, במבט בגובה העיניים ובתחושה ברורה שרואים כאן את הילד, לא רק את האבחנה.
“ברגע שקראו לו בשם והסתכלו עליו באמת, הבנתי שאנחנו במקום הנכון,” מספרת ענת. “לא הייתי צריכה להסביר מי הוא, הם כבר ראו אותו.”
השיקום נבנה בהדרגה ובקצב שלו. פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק וטיפולים רגשיים שזורים זה בזה, מתוך אסרטיביות רכה, התמדה ואמון. ואז, בלי רגע רשמי, משהו נפתח. אסיף מצא חברים, צחק, שיחק והוביל, וענת ראתה ילד שמרגיש בטוח מספיק כדי לפרוח. הוא מכיר כל מסדרון ומראה בגאווה לאורחים את חדרי הטיפול, בית הספר והמרחבים הלימודיים.
באלי״ן השיקום הוא מעטפת שלמה, חינוך, משחק, יצירה וטכנולוגיה מתקדמת, שמאפשרת לילדים להמשיך להיות ילדים גם בתוך תהליך רפואי מורכב. לא לעצור את החיים, אלא לשלב את ההחלמה בתוכם.
גם עבור המשפחה זה היה מקום שאפשר לנשום בו. מקום שבו הכל מוחזק יחד, מהטיפול הרפואי ועד הפרטים הקטנים, כמו כורסה נוחה לאמא ענת, שמעבירה לילות ארוכים לצידו, באופטימיות ובעוצמה שמקרינה על כולם.
עבור המשפחה, אלי״ן היא לא רק תחנה בדרך להחלמה.
זה המקום שבו אסיף למד שוב לצחוק, לחלום ולהאמין בעצמו.
מקום שבו ילד אחד מצא בית, ויחד איתו משפחה שלמה.