אנחנו משפחה בת ארבע נפשות מהמרכז. הבת שלנו הייתה בת 11 כשנפלה מגובה במהלך טיול.
מהרגע הראשון היה ברור שהיא נפגעה, אבל אף אחד לא ידע להגיד לנו בדיוק מה צפוי בהמשך.
אנחנו משפחה בת ארבע נפשות מהמרכז. הבת שלנו הייתה בת 11 כשנפלה מגובה במהלך טיול.
מהרגע הראשון היה ברור שהיא נפגעה, אבל אף אחד לא ידע להגיד לנו בדיוק מה צפוי בהמשך.
המשפטים ששמענו שוב ושוב היו:
"נראה."
"נחכה."
"מוקדם לדעת."
"אולי."
האשפוז נמשך שלושה חודשים, ולאחריו התחיל שיקום ארוך ומאתגר.
אבל בדיעבד, הקושי הגדול ביותר לא היה הפגיעה עצמה.
הוא היה חוסר הוודאות. לא היה לנו במה להיאחז. לא הייתה תחזית. לא הייתה תשובה. לא הייתה הבטחה. רק המתנה.
המתנה לבדיקה הבאה. להתקדמות הבאה. לסימן הבא.
אחד הרגעים הקשים ביותר היה כשאחותה הקטנה שאלה אותנו:
"אז היא תהיה בכיסא גלגלים לתמיד?"
הסתכלנו אחד על השני.
ולא הייתה לנו תשובה.
כהורים, אנחנו רגילים להיות אלה שיודעים.
אלה שמרגיעים.
אלה שנותנים כיוון.
ופתאום היינו במקום שבו פשוט לא ידענו.
עם הזמן שמנו לב שמשהו קורה לנו.
אנחנו כבר לא חיים את היום.
אנחנו חיים את העתיד.
כל הזמן חושבים על מה יהיה.
על הבדיקה הבאה. על השיקום הבא. על התוצאה הסופית.
וככל שחיכינו לתשובות, החיים עצמם עברו לידנו.
אחת הפסיכולוגיות שליוותה אותנו נתנה לנו כלי פשוט ששינה את הדרך שבה התמודדנו.
היא ביקשה מאיתנו לקחת דף ולחלק אותו לשניים.
בצד אחד כתבנו:
מה בשליטתנו.
בצד השני:
מה לא בשליטתנו.
בצד הראשון הופיעו דברים כמו:
- התרגול היומי
- התמיכה שלנו
- האווירה בבית
- ההתמדה
- הסבלנות
בצד השני היו הדברים שכל כך רצינו לדעת:
- האם תחזור ללכת
- כמה זמן זה ייקח
- איך ייראה העתיד
התרגיל הזה לא פתר את חוסר הוודאות.
אבל הוא עזר לנו להפסיק להילחם בו.
במקביל אימצנו בבית משפט אחד שהפך למעין מנטרה משפחתית:
"היום אנחנו עושים את הכי טוב של היום."
לא של מחר.
לא של עוד חודש.
רק של היום.
ופתאום התחלנו לשים לב לדברים שלא ראינו קודם.
לתנועה חדשה.
לעוד סנטימטר.
לעוד תרגיל שהצליח.
לעוד רגע של עצמאות.
התחלנו לחגוג ניצחונות קטנים.
והם הצטברו.
באופן מפתיע, גם ההומור הפך לחלק מהדרך.
מצאנו את עצמנו צוחקים על סיטואציות שלא חשבנו שאפשר לצחוק עליהן.
לא כי היה קל.
אלא כי הצחוק נתן לנו אוויר לנשימה.
הוא הזכיר לנו שאנחנו עדיין משפחה.
לא רק מטופלים.
לא רק הורים מודאגים.
אם יש משהו שהיינו רוצים להעביר למשפחה שנמצאת עכשיו בתחילת הדרך, הוא זה:
אל תחכו לוודאות כדי לחיות.
יכול להיות שהתשובות יגיעו.
ויכול להיות שחלקן יגיעו רק בעוד הרבה זמן.
אבל החיים לא מתחילים כשהכול ברור. הם ממשיכים לקרות גם באמצע הדרך.
ואולי זה הדבר הכי חשוב שלמדנו:
לא תמיד אפשר לדעת מה יהיה מחר.
אבל אפשר לבחור איך לחיות היום.